משמורת ילדים

בישראל, כמו ברוב מדינות העולם המערבי, כל אדם מתחת לגיל 18 מוגדר כקטין. לכל קטין יש אדם מבוגר האחראי עליו. באופן טבעי, שני הוריו הביולוגיים של הילד הם המבוגרים האחראיים עליו – האפוטרופוסים שלו. האפוטרופוסים הם אלה שאחראים על קבלת ההחלטות למען הילד בכל נושא – חינוך, בריאות ורווחה. גם לאחר שההורים מתגרשים, שניהם נשארים האפוטרופוסים של ילדיהם. עם זאת, בהסכם גירושין נקבעת האחריות על אחד ההורים, לדאוג לו באופן יום יומי לצרכיו הפיזיים והרוחניים. אחריות זו ניתנת בדרך כלל לאמו של הילד. כשמדברים על ילדים מתחת לגיל שש שנים – האחריות מוטלת על האם כברירת מחדל. עם זאת, זאת לא חובה שחזקת הגיל הרך תוטל על האם.

טובת הילד

כשמדברים על משמורת ילדים וחזקת הגיל הרך בישראל, העיקרון המנחה את מערכת המשפט בקביעת הסמכויות הוא טובת הילד. טובת ההורים ורצונם נשקלים פחות מאשר טובתו ורצונו של הילד. כדי לקבוע את רצון הילד וטובתו לפיהם תקבע משמורת ילדים, בתי המשפט מתייחסים לגורמים הבאים:
• רצון הילד, כפי שהוא מבטא את עצמו מול מערכת המשפט.
• גיל הילד, ככל שהילד מבוגר, רצונו יחשב יותר. רצונם של קטינים מתחת לגיל 13 נלקח פחות בחשבון מרצונם של קטינים מבוגרים יותר.
• בגרות נפשית, אם הילד בוגר יחסית לגילו.
• נחרצות ההחלטה, ילד המתנגד בנחרצות להישאר בחזקת אמו, ככל הנראה יהיה באחריות האב.
• השפעה חיצונית, אם אחד ההורים מסיט את הילד, זה יבוא לרעתו של ההורה המסיט.

סדרי ראיה

הסדרי ראיה הם פרקי הזמן שלא בזמן משמורת ילדים. בפרקי זמן אלה, הילד נמצא בחזקת ההורה שמשמורת הילדים לא מוטלת עליו. אם אין הסכמה בין ההורים על הסדרי הראיה, יחליט בית המשפט בעניין.